השהיית ניתוק חבל הטבור. למה זה חשוב?

יש בלידה רגע מיתולוגי כזה, שכולם שמעו עליו. רגע יציאת התינוק. זה שלב קצר וקטנצ'יק מתוך כל הלידה ועם זאת חשוב, מרגש ותמיד חד- פעמי. מעורבים בו המון רגשות וגם תחושות פיזיות, של כל מי שנוכח בחדר. בסרטים תמיד מחכים לבכי התינוק, שאמור להופיע מיד. מכירים? אני זוכרת שכילדה סיפרו לי שנותנים "פליק" על הטוסיק של התינוק שזה עתה נולד (אוי ואבוי) כדי שיבכה ויוכיח שהוא אכן נושם ומרגיש טוב.

הרגע הזה, הוא הרגע שבו ריאות התינוק מתחילות לעבוד בפעם הראשונה. וברגע הזה חבל הטבור עדיין מחובר משני קצותיו, אל התינוק ואל השילייה של אמא, שסיפקה לו את כל צרכיו בזמן ההיריון. למשל חמצן. לעוד כמה דקות, חבל הטבור עדיין פועם במלואו. ממשיך להזרים מהשילייה עוד שליש מהדם של התינוק בחזרה אליו, וגם ממשיך לספק חמצן. כי הטבע (בכל שמותיו ושמותיה) כל כך חכם. הוא מאפשר לתינוק להתאקלם בעולם בקצב שלו. ומי אנחנו שנתערב בזה? עוד כמה דקות. בוסט אחרון של פרידה מהגוף של אמא, צידה לדרך אם תרצו. נשיקת פרידה של קסם. עוד כמה דקות של נשימה בלי נשימה. עוד רגע אחד של אין- צרכים. עוד נשימה ועוד כוח.